המעבר מתה הוקרה לטקס התה האריסטוקרטי ראה פקידים-בדרגים גבוהים, סוחרים עשירים ואדונים משפיעים שאפו לשלמות של עלי תה, מים, אש וכלים באמצעות כוח ועושר, ולעתים קרובות מתריסים בהיגיון וברגישות. המניע הבסיסי שלהם היה להתהדר בסמכות ובעושר. מקורו בשושלות מינג וצ'ינג, טקס התה של צ'אוז'ו ופוג'יאן גונגפו מדגים מסורת אריסטוקרטית זו, אם כי היא הפכה בהדרגה לנגישה יותר לקהל הרחב עם הזמן.
למרות שהתה הוא מטבעו מוצר טהור, מרגע שהערכו הוכר והוא סומן כפריט הוקרה, הנהנים הראשונים שלו היו באופן טבעי הקיסר, בני זוג אימפריאליים ומשפחת המלוכה המורחבת, ואחריהם פקידים-בכירים ואצילים. כאשר עלמת כפר פשוטה נבחרת לשרת לצדו של הקיסר, האם היא יכולה לשמור על הפשטות והטוהר המקוריים שלה? כנראה שלא. זה משקף את הפתגם: אדם מקבל את צבע החברה שלו.
המקרה המתועד המוקדם ביותר של רשום תה כפריט מחווה מופיע ב-דברי הימים של הואיאנגמאת צ'אנג ג'ו משושלת ג'ין. לפי הפרק על בא, המלך וו מג'ואו התחבר לכמה מדינות אזוריות-יונג, שו, שיאן, מיאו, ווי, לו, פנג ושיאו-המאכלסים את-היום את סצ'ואן ושאנשי כדי להפיל את המלך ג'ואו משאנג. לאחר ניצחונם, תה המיוצר באזורי בא ושו הוגדר רשמית כמחווה מלכותית. אירוע זה התרחש בשנת 1135 לפני הספירה, לפני כ-3,000 שנים.
ייעוד התה כפריט מחווה העלה באופן אובייקטיבי את מעמדו כמשקה, דרבן התקדמות משמעותית בייצור התה, עורר מחקר מדעי על תה, והוליד מגוון רחב של זני תה ידועים. בסין האימפריאלית, העדפות החצר המלכותית החזיקו שליטה עצומה על המנהגים החברתיים. מערכת התה המחווה חיזקה את מעמדו של התה כ"משקה הלאומי", ביססה את סין כמדינה-מייצרנית וצורכת-תה מובילה בעולם, והבטיחה את מעמדו של טקס התה הסיני.
עם זאת, ברגע שהתה נכנס לארמון הקיסרי, הוא איבד את הפשטות הטבועה שלו ואת תפקידו המוסרי להקל על הסבל ולהועיל לאנשים. במקום זאת, תה הוקרה הפך למקור לקושי עבור העם הפשוט.
כדי לעמוד בדרישות הוקרה, גברים הזניחו את החקלאות, נשים נטשו את האריגה, עמלו ללא הרף יום ולילה. נשמת התה התעוותה, וטקס התה שייסד לו יו הוליד תרבות תה אריסטוקרטית חריגה. עלי התה היו מקושטים בזהב ובכסף, מופשטים מכל פשטות; התה הפך לכלי של ניצול ולא לאמצעי לרווחת הציבור. בכירים-בכירים ואצילים השתמשו בתה כדי להציג סדר היררכי ולהתהדר בפאר אימפריאלי.
האצולה הדגישה לא רק "תה משובח" אלא גם "מים אותנטיים". הקיסר צ'יאנלונג אפילו היה מעורב בוויכוח על "מי המעיין הטובים ביותר מתחת לגן עדן", תוך שימוש ב"שיטת הערכת המים" שלו כדי לקבוע באופן נחרץ את מעיין הירקן בבייג'ינג כמעיין הראשי. המרדף אחר "מים אותנטיים" שכאלה בזבז משאבים ציבוריים לאין שיעור. האגדה מספרת שלי דייו, קנצלרית שושלת טאנג, העדיף מי מעיין Huiquan לבישול תה. הוא הורה להעביר אותו בצנצנות אטומות מוושי לצ'אנג'אן באמצעות ממסרי שליחים, המשתרעים על פני אלפי קילומטרים ומתישים הן את העבודה והן את העושר. רק לאחר שנזיר נודד האיר לו עיניים על חסרונותיו, הוא הפסיק את התרגול, והביא הקלה לעם ויציבות בעמדתו.
